עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אחרי שהם נעלמים...
19/05/2018 01:49
TienV
אמנם זה קצת בדילאי אבל בשעה האחרונה יצא לי לחשוב על זה יותר לעומק.

בסוף שנה שעברה איבדתי שני זמרים שהיוו בשבילי מקור השראה ומקור לכוח. 
אם להיות כנה עד לפני שעה לא ממש חשבתי עליהם, אני חושבת שאפילו התכחשתי אליהם והעדפתי גם כמה שפחות לשמוע את המוזיקה שלהם. אבל משהו בגישה שלי אליהם השתנתה בשעה האחרונה. אולי בדרך כלשהי השלמתי עם המוות שלהם? אולי בגלל שלראשונה מזה חצי שנה החלטתי לשמוע אותם ? או אולי זה סתם כי הקשבתי למילים יותר טוב ?

בזמן ששמעתי את השיר "nobody can save me" בגירסא של מייק שינודה וסטיבן מקלר בהופעה למען צ'סטר עלו בי כל מיני דברים שלא חשבתי עליהם לפני. 
ניזכרתי איך בהתחלה כשהם רק הוציאו את האלבום שנאתי אותו. כמו הרבה מעריצים אחרים התבאסתי שהם נהפכו להיות "מודרנים" ורציתי שהם יחזרו להיות הרוקיסטים של פעם, אני חושבת שזה מה שעיוור אותי מלשים לב למילים של השירים האלה ובכללי מלשים לב לנושא של האלבום כולו, אני ישר ביטלתי אותו. 
שניהם התאבדו לאחר מאבק ממושך בדיכאון ואני חושבת שזה מדהים איך אף אחד לא שם לב (כולל אני) לזעקה שלהם לעזרה באלבומיים האחרונים שהם הוציאו. זה פשוט עצוב שכדי שישימו לב לזה הם היו צריכים לקחת את חייהם. הזעקות היו כל כך ברורות, איך לא שמנו לב לזה ? איך התעלמנו מזה? אני חושבת שהדבר הכי עצוב בכל הסיפור זה שכולנו מעלימים עין מזה ומתנהגים כאילו באמת היה לנו אכפת מהם. 
לראות את כל התגובות האלה ביוטיוב של "We miss you Chester" וכל המשפטי עידוד האלה של "Jonghyun you did well" גורמים לי רק להרגיש יותר חלחלה, איפה היינו לפני זה ? למה רק אחרי שהם מתים והם אינם כולם מתחילים להעריך אותם יותר ? וזה ממש כמו בשיר של לינקין פארק "Until its gone" אנחנו יודעים להעריך את הדברים שיש לנו רק כשהם נעלמים. 

הייתה לי צביטה בלב בזמן שצפיתי בזמרת לי היא שרה את השיר "Breathe" שג'ונגהיון כתב ונתן לה.
לפני המוות שלו היא הייתה שרה אותו בחיוך קל, למרות שלשיר יש משמעות עצובה, החיוך הזה שלה הראה שהיא מבינה חלקית את הכובד של המילים. בהופעה אחרת שהתקיימה אחרי המוות שלו, רואים שפתאום היא מבינה את המשמעות האמיתית, קשה לה לשיר אותם והיא מתחילה להתפרץ בדמעות באמצע. 

לא אשקר שאני מרגישה צבועה עם עצמי על כך שאני פתאום מקשיבה ואוהבת את השירים האלה למרות שלפני זה לא סבלתי אותם אבל ככה זה, אנחנו יודעים להעריך ולהקשיב רק אחרי שאנחנו מאבדים.


השירים שמדובר עליהם בפוסט:
Breathe - Lee Hi
Nobody can save me - Linkin park

 

 
1 תגובות
תחושה שעושה לי טוב בלב :)
19/02/2018 23:02
TienV
איזה כיף לגלות שהלב והמוח כן יכולים להמשיך הלאה ולתקן את עצמם למרות כל מה שהיה. 
איזה כיף זה שמחשבות חדשות על מישהו אחר נימצאות במוח וכל המחשבות שהיו קודם על הבחור האחר נעלמות כאילו לא היו קיימות.
איזה כיף זה שהלב מסוגל לפעום שוב במהרה למראה מישהו אחר ולהרגיש משהו חדש אחרי שנישבר.

הוא ואני ניפרדנו, באותה תקופה הרגשנו כאילו נהיה לנצח ביחד, כאילו אנחנו מיועדים אחד לשני ולכן הפרידה הייתה כל כך כואבת.
היה לי כל כך קשה להיפרד ממנו, זה דרש להחליף את כל הראש שלי ואת כל החלקים של הלב שלי בזמן שהרגשתי הכי לא מוכנה לזה, לא רציתי לעשות את זה, במשך תקופה אמרתי לעצמי "איך אני אצליח לחשוב על מישהו אחר ? איך אמצא עוד מישהו כמוהו ? איך אצליח להרגיש משהו כזה למישהו אחר?" הכל פשוט היה ניראה בלתי אפשרי, הרי הוא היה "אהבת חיי".
חברות שלי כל הזמן אמרו לי "מה הבעיה? תכירי מישהו חדש ותשכחי אותו ישר" אבל אני לא רציתי, לא רציתי להיכנס למערכת יחסים אחרת מקולקלת, פשוט הייתי קבורה בתוך בור וזה היה ניראה לי דבילי לחפור לעצמי בור יותר עמוק.
המתנתי ונתתי לעצמי לנוח מכל הרגשות, במיקרה הזה באמת אפשר לומר "הזמן יעשה את שלו", לאט לאט הכל נישכח, המוח והלב שכחו מקיומו וכל מה שהיה נעלם.

עבר קצת זמן אבל הכרתי מישהו חדש, פתאום מישהו אחר הוא זה שגרם לי לחייך, פתאום מישהו אחר הוא זה שעלה לי במוח ברגעים מטופשים, פתאום מישהו אחר מילא את ליבי בשמחה, פתאום מישהו אחר גרם לי לרצות להיות לצידו, פתאום מישהו אחר גרם לי להמשיך הלאה, ואלו היו התחושות הכי טובות בעולם כי זה גרם לי להאמין שכל הדברים שחשבתי שהם בלתי אפשריים יכולים להתגשם, כל הדברים שניראו לי כקשים כבר לא היוו לי כמכשול. 

אמנם לא היינו בסוף ביחד (מסיבות שונות ומשונות) ושוב כמו קודם הכל כאב אבל לפחות אני יודעת שזה סתם עיניין של זמן והמוח והלב כן מסוגלים לרפא את עצמם ולאתחל את עצמם מחדש. :)
4 תגובות
רגע של רצינות ואולי קצת מוגזמת.
16/02/2018 21:00
TienV
מאז הפוסט ה"ראשון" שלי פה לא כתבתי אבל היום אני רוצה לשתף אתכם בנושא שממש הסעיר אותי.

לפני כמה שנים הטלוויזיה בבית שלי התקלקלה ואחרי כמה חודשים טובים שהתעצלנו לקנות טלוויזיה חדשה אמא שלי החליטה סופית שאנחנו לא צריכים טלוויזיה בבית ולכן התקשרה להוט שיקחו את הממיר שהיה לנו בבית. מאז אפשר לומר שאני מנותקת ולא מעודכנת כל כך במה שקורה בעולם כך שאם תדברו איתי על המירוץ למיליון, אקס פקטור ועוד כל מיני תוכניות ריאליטי לא מעניינות אני לא אבין אתכם ולא אדע על מה אתם מדברים.
חוץ מתוכניות הריאליטי התנתקתי גם מהחדשות אז גם בזה אני לא מעודכנת כל כך ואם אני כן, רוב הסיכויים ששמעתי מאנשים בבסיס או שהחלטתי לכתוב בגוגל YNET ולהיסתכל בעצמי (זה קורה לעיתים רחוקות) או שפשוט יצא שהייתי אצל דודה שלי וצפיתי בטלוויזיה.
מי שלא יודע חווית הצפיה בחדשות בשבילי היא קשה והיא כרוכה בנשימה עמוקה לפני ובהמון אנחות במהלך השידור. למה זה כל כך קשה לי ? אני יודעת שהעולם לא "ורוד" וקורים הרבה דברים רעים ואכזריים אבל כל פעם שאני צופה בזה, ממהדורה למהדורה אני מרגישה שהכל בעולם מדרדר וזה עושה לי תחושה מעיקה בלב.

היום במיקרה יצא לי להיות אצל דודה שלי ולצפות בחדשות, אספר לכם על הכתבות ששודרו מהסוף להתחלה (מסוף השידור עד להתחלתו) "40 שנה לאוטובוס הדמים", "אלימות בבתי ספר", "ירי בבית ספר בפלורידה", "ניסיון לינץ' בג'נין", "הפלת מטוס קרב". 
בחרתי להתחיל מהסוף כי דווקא הכתבה האחרונה היא מה שגרמה לי לקבל מכה בראש. מי שלא יודע אוטובוס הדמים הוא כינוי לאחד הפיגועים הכי נוראים שקרו במדינת ישראל שבו נירצחו 35 אנשים ו71 פצועים על ידי 11 מחבלים אכזריים. הכתבה הזאת הראתה לי שאחרי 40 שנה מאז הפיגוע הזה שום דבר לא השתנה בעולם. חמאס חופר מינהרות, מנסה לחטוף חיילים, להרוג כמה שיותר יהודים ואם הפיגוע הזה היה קורה עכשיו, לא הייתי מופתעת, הייתי מצטמררת אבל לא הייתי מופתעת. הדבר היחיד שהשתנה בנושא הזה הוא שלמדינת ישראל יש אמצעים למנוע מראש כאלה דברים (חדירה של מחבלים וכו') וגם כן לא עד הסוף.
איך ייתכן שמתבגר בן 19 במדינה כמו ארצות הברית לא יכול לשתות אלכוהול עד גיל 21 אבל יכול לקנות רובים ופצצות בסופר הקרוב ?? רק באמצע שנה שעברה התבצע ירי בבית ספר בקליפורניה. איך העולם מרשה שתהיה מכירה חופשית וקלה כל כך של כלי נשק ? איך ב-40 שנה האלה שום דבר לא השתנה ולמרות כל מקרי הירי שקורים שארה"ב עדיין אין חוק נגד זה?
אולי בישראל לא יורים ברובה בבית ספר אבל האלימות כלפי מורים ותלמידים רק מתגברת ומגיעה לרמה שילד מתקשר למשטרה כדי להגיד לו שילדים עם מסכות מאיימים אליו שיזרקו אותו מהגג (דרך אגב, דבר שבאמת קורה בסוף). אני לא יודעת איך הדברים היו לפני 40 שנה אבל בשנים האחרונות אי אפשר להתעלם מהכותרות שחוזרות ורק מתגברות לגבי אלימות בבתי הספר.

העידן האחרון נחשב למשגשג ביותר, מבחינה טכנולוגית אין ספק שהצלחנו להגיע למקומות שפעם ניראו כמו חלום אבל האם מבחינה "מוסרית" (אקרא לזה ככה כי אין לי שם אחר לתאר את הכוונה שלי) אנחנו גם מתקדמים? האם השינאה הולכת ונעלמת ? האם האלימות בעולם אי פעם תרד ?  לפעמים אני לא יודעת אם להיות אופטימית או פסימית כי אני כן מאמינה שהעולם יכול להשתנות לטובה אבל כל פעם שאני צופה בחדשות זה רק מוריד אותי למטה וכמו היום גורם לי לחשוב ששום דבר לא יכול להשתנות, אם 40 שנה אחרי הפיגוע הזה הכל עדיין אותו דבר האם יש תקווה שמשהו כן ישתנה?
4 תגובות
התחלה חדשה
12/01/2018 23:34
TienV
היי ושלום לכם.
החלטתי למחוק את כל הפוסטים הקודמים שלי ולעשות התחלה חדשה לבלוג.
אני מרגישה שאחרי הרבה זמן שלא עידכנתי, זה לא יהיה נכון להמשיך מאותה נקודה שהפסקתי ולכן החלטתי למחוק את הכל.
הרבה דברים השתנו מאז, האנשים שסובבים אותי, הרגשות שאני מרגישה וגם המקומות שאני נימצאת בהם ופשוט להמשיך את הבלוג עם התוכן הקודם לא הרגיש לי נכון.

אז אני מכריזה פה על התחלה חדשה ועל ציפיות שונות ומשונות שאני שמה לעצמי לשנה החדשה.
קודם כל מקווה שהשנה הזאת תהיה יותר אופטימית ומלאת שמחה, שנה שבה אשקיע יותר בבלוג הזה (לא אשקר שאחת הסיבות היא שסגרו את הבלוג שהיה בנענע10) ושנה שאמשיך למצוא ולגלות דברים חדשים על עצמי.

2 תגובות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון